בין אב ובתו למקום

בפעם הראשונה בחיים שנכנסתי לבני ברק הייתה כאשר הבת שלי שחזרה בתשובה, ילדה תאומים בבית החולים "מעיני הישועה".

נוסע בז'בוטינסקי רמת גן שנת 2004, פונה ממנו שמאלה……

ונכנס לתוך מציאות אחרת. כמו בסרט בדיוני בו הגיבור דוחף מסך בלתי נראה ועובר בזמן ומקום, כך אני עובר הישר ל"שטייטל" של טוביה, רק בלי סוס ועגלה.

מתמרן בין המון אדם לא ממושמע,שחוצה את הכביש איפה ומתי שבא לו, לבין טרנזיטים מעשנים הזועקים לפחחות. מרגיש מנוכר, כולם ממהרים, נראים מטרתיים ומנותקים. מחשבותיי מתרוצצות לטלפון שהקפיץ אותי לכאן. "אבאלה", אני שומע את קולו החביב של חתני בעל הפאות. "אתה יושב? נולדו לך תאומים במזל טוב".

מדוע לא סיפרתם על תאומים מקודם?

"אתה יודע",הוא אומר, "אצלנו העניין לא מבורר מראש", כאילו מדובר בעוד דף גמרא.

עוצר לפני מעבר חציה שעוברת בו אימא ו- 7 מילדיה. מחייך לעצמי במבוכה, ומסדר בהיסח הדעת את הכיפה שנכפתה על ראשי, ורק אז מתחיל לתפוס כמה אני לא קשור לכול זה מצד אחד, ובצד השני יש לי כבר שם נכדים.

נכנס לבית החולים, ונושם פתאום אוויר אחר.אוויר מלא ביחס חם ועדינות נפש כלפי הבת שלי, כלפי התאומים, וגם כלפי. את היחס הזה אתה מקבל מאנשים. יש לי כבר ניסיון קודם עם נכדים ובתי חולים. אבל דווקא שם בבית החולים אני מרגיש בטוח ונינוח. מרגיש שיש מי שדואג ושומר על הבת שלי ועל שני ילדיה, שהם נכדי.

כשחזרתי לז'בוטינסקי ולעולם הזה חזרתי כבר עם התרשמות חדשה לגמרי. הרגשתי כמו  צופה שמסתכל מחוצה לו. רואה שדרך העיניים שלנו נבנה עולם ומשתנה. תמיד ניתן למלא אותו באהבה ולהתמלא ממנה וכך לשנותו, כי היא כוח בלתי מוגבל.יוצא  מזה שכול תפיסת המציאות תלויה בי ונמצאת בי.

מורגש  כאמיתי ולא רציונאלי בו זמנית. וגם "טיפלה" מפחיד. נכון?