שוב היהודים שרדו איכשהו

כמו הלכלוך בין הרצפות, כמו מצות מפסח קודם, כמו טפטים מתקלפי על קיר ישן ככה יהודים מצליחים כבר אלפי שנים לשרוד, בקושי, בהמון סבל, אבל הנה הם עדיין כאן. למרות כל התלאות שפקדום,לא הוכחדו יהודי פניאס וראיה לכך מצויה בתלמוד, המזכיר את רבי אלעזר בן הורקנוס שבמסעותיו בארץ מבקר גם בקיסריון (פניאס) ופוגש בה את רבי יוחנן בן אילעי ועוד תלמידי חכמים  התנהגותו הבוגדנית של אגריפס ה 2 כלפי יהודי ארצו ובירתו לאחר המרד, מוצאת ביטוי במדרשים ואגדות חז"ל מהימים ההם. בהם ניכרת האכזריות בה נהג ביהודים מארץ דן והגילעד. אגריפס – ראש מתי המעט שנותרו אחרי הטבח שטבחו הרומאים במורדים היהודים, והשתלטו על אדמותיהם של הנרצחים.   לאחר שאגריפס ה 2 מת מבלי להשאיר יורשים, מועברות נחלותיו כולל פניאס (קיסריון) בירתו, לידי הנציב הסורי. הישוב היהודי עדיין קיים, אך התדלדל מאד. כמה דורות לאחר המרד והחורבן, סמוך למרד בר כוכבא, מבקרים רבי יהושוע ורבי עקיבא בעמק החולה שם מעלה עובד אדמה מקומי תרומה נכבדה לצרכי המרד. כמה דורות אחרי מרד בר כוכבא, עם חלוקתה מחדש של סוריה בערך 200 לספירה, הופכת בניאס לחלק  מפניקיה (כנראה מנהלי בלבד) למשך זמן רב.

תקופת המשנה, התלמוד והמדרשים

סוגיה הנוגעת לקיסריון בתקופה זו היא, מעמדה של העיר בא"י בתקופת עולי בבל. לקביעה זו הייתה חשיבות מעשית בעניין החוק הנהוג בא"י על שטח זה. רבים מהחוקרים, גם בני זמננו חושבים שקיסריון – פניאס, אינה אלא דן – ליש – לשם המקראית. האם פניאס – בניאס – היא אכן דן, ליש המקראית? אין בטחון ש דן המקראית היא אכן פניאס. ראשית, משום שלא נמצאו באזור פניאס הוכחות ארכיאולוגיות כלשהן המעידות על קיומו של ישוב קדום יותר מהתקופה ההלניסטית. וגם משום שלא נמצא באזור תל קדום.   כמו כן, לא העלו בדעתם החוקרים ש תל דן, עליו עמד כנראה הכפר הקטן דן – שזהו מקום המקדש המפורסם של דן בעבר, כיון שבמרחק כמה מייל בלבד מזרחה משם על אם הדרך המוליכה מנמלי עכו וצור אל המפרץ הפרסי – נמצאת עיר המקדש והמלוכה: פניאס. מקום שנראה מתאים יותר, לפחות "מסיבה פסיכולוגית" וזהו כנראה המקור לטעויות.

התקופה הביזנטית

בתקופה זו, רוב תושביה של פניאס היו נוצרים. באותה תקופה, הדת ההלניסטית הייתה עדיין חזקה ובעלת השפעה רבה בעיקר בדרום ובשפלה אך גם באזור פניאס.  סביב 350 לספירה, רבים מבני המקום הם מתנגדי הנצרות, וידועים אירועים של שריפת כנסיות. בהדרגה התבססה הנצרות גם כאן, והמקום הפך למושבה של בישופות מהחשובות בצפון הארץ.

לפחד מהפחד

את התקף החרדה הראשון קיבלתי כששחקתי עם הבן שלי בן ה- 3. ישבנו על הרצפה

ובלי שום סיבה הלב שלי התחיל לדפוק במהירות כמו ליבה של ציפור קנרי.

הייתי בטוח שאני חוטף התקף לב וככה גם אשתי האחות. הרפאים קבעו שזה היה HHP

[ התקף היסטרי פסיכולוגי]

את השני קבלתי כשהתעוררתי ב02:00 ברמת הגולן ופרצתי בריצת אמוק מחדר השינה באותו אופן בו עשיתי זאת כשהייתי בן 5 מבית הילדים.

ככה זה התחיל ונמשך  שנים ארורות בהם הפכתי מבעל מסור ואבא ל 4 ילדים בשיא כוחו הפיזי והמנטאלי לקיפוד מדוכא בודד סגור ומפוחד המוציא קוצים לכול עבר. את הפחד הזה לא ניתן להסביר ולא לתת לו צורה ,לכן לא דיברתי עם איש מחשש שיאשפזו אותי בבית משוגעים.

מאות מיליוני אנשים בעולם סובלים מהתקפי חרדה המובילים לדיכאון ולהם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה לא מסוגלים לתת אחיזה כדי לעלות מעליהם. בסופו של יום נשאר האדם לבד במערכה מול עליות וירידות קשות מאוד.

מי שיש לו את הידיעה על שורש הפחדים הללו הבאים על האדם זו חכמת הקבלה. בעזרתה של שיטת החיבור הקבלית מכירים חבריה הלכה למעשה שמקור הפחד נובע מחוסר חיבור נכון וטוב בין בני האדם.

על פי שיטת הקשר הקבלי הנעשה בקבוצת קטנות בנות 10 איש, ניתן  לבנות צורה לפחדים הללו, ורק אז ניתן לכסות אותם באהבה וכך לעלות מעליהם. את אותו ”פחד דמיוני" ניתן להחליף בדאגה לא לאבד את מערכת היחסים האנושית הטובה שנבנתה בין חברי הקבוצה.

זו דרך בדוקה וייחודית למיליוני אנשים לצאת מהחושך לאור לחיים חדשים.

האקינג והבנייה חברתית

Sts זה לא פילוסופיה, לא הסטוריה ולא סוציולוגיה. הוא תחום חדש שנובע מ-מה זה לא.

ספר של פיטר ברבר ותומס לקמן – הבניה חברתית של הריאליטי – פורסם ב-1969 ועשה מהפכה בסוציולוגיה.

האקינג:

החשיבה שמושג מסויים – כמו אמהות – הוא מובנה חברתית היא מאוד משחררת. כי זה הופך את זה למשהו שהוא אינו טבעי ומחוייב אלא תוצאה של תהליך יותר איטי של עצם גידול ילדים, והיא לא בלתי נמנעת. הטענה ש-X הוא מובנה חברתית אומרת שהדבר הוא תוצאה של תהליכים הסטוריים, קונטינגנטי, קשורה לזמן ומקום מסויים, והוא אינו הכרחי.

אבל המושג של הבניה חברתית לא תמיד עוזר להבין מציאות ולהתמודד איתה.

למשל: אנורקסיה. ברור שהוא מובנה חברתית, כי הסטנדרטים של השמנה ורזון הם מובנים חברתית. אבל זה לא עוזר לנערה האנורקסית. בין אם היא מובנית או עובדה ממשית שלא תלויה בהקשר החברתי – עדיין הנערה חולה.

4 עשורים אחורה – ברגר ולקמן:

גם דברים שהובנו מבחינה חברתית – גם להם יש השלכות ממשיות. הטענה שמשהו מובנה חברתית עוזר לנו להבין דברים אחרים, לא את העובדה עצמה.

השאלה הזו נמצאת כחוצץ בין מדענים לבין אנשי STS: האם עובדה מדעית שתוארה כתוצאה שהושגה במעבדה – האם המדען גילה אותה או שהיא עברה תהליך של הבניה חברתית? על זה התרחשו "מלחמות המדע". הוא מביא את המקרה של סוקל. פיזיקאי שפרסם מאמר מלא במילים פוסט מודרניות שלא קשור לכלום, המאמר פורסם, ומיד הוא פרסם שזה קשקוש. וזה הוכיח שהפוסט מודרניזם הוא "שטויות".

האקינג: האם אימוץ גישת ההבניה החברתית משמעו שכל עמדה טובה כמו העמדה ההפוכה לה?

אחד מהעקרונות של התוכנית החזקה הוא עקרון הסימטריה: לטענה מסויימת יכול להיות ערך אמת או שקר באותה מידה. ואז: אין משהו שאפשר להגיד שהוא אמת מדעית. זה נוגד את האינטואיציה שלנו. אם קוראים את בלום: זו טענה שננקטת ע"י ספקנות מתודית – בואו נניח שלכל טענה יכול להיות ערך אמת או שקר כדי לפתוח את האפשרויות בדיון, וגם כדי להניח שהחברתי מכונן עובדות לא פחות מהטבעי. ואז נראה את המחלוקת בין אלה שחושבים כך או אחרת. קולינס: מחלוקות הן אלה שמכריעות בין ערך אמת ושקר של טענות. ומחלוקות מתרחשות בין בני אדם או בין קבוצות של מדענים. לכן צריך להכין את המחלוקת ואיך היא נפתרה. הפרקטיקות של המחלוקות היא הדרך שבה נוצרת עובדה מדעית חדשה.

מבחינת האקינג התשובה לשאלה הנ"ל היא: לא. מהי הסכנה שבקונספט של הבניה חברתית? מה כל כך מאיים ברלטיביזם?

השואה – מה הבעיה עם הבניה חברתית של השואה ? X הוא המושג, x הוא הדבר, what is, אונתולוגיה. x הוא האירוע ההסטורי שבו נרצחו מליוני יהודים. יש עובדה הסטוריה. X הוא יצירת המושג של "השואה". אם נגיד ש-x הוא מובנה חברתית אז אנחנו קרובים למכחישי השואה. אבל אם אנחנו רוצים לדבר על X ועל השימוש במושג "השואה", השימוש בו בטיעונים הפוליטיים של הימין, לגיטימציה בינלאומית, אלי ויזל, השימוש שבגין עשה בו וכו'.

יש צורך לעשות הבחנה בין x ל-X. זו בעצם הטענה של האקינג. אנחנו דנים ב-X.

האקינג הוא קאנטיאני ונוקט בעמדה של ניהיליסט, הוא לא חושב שהכל פרי המחשבה שלנו. מה היחסים הדיאלקטים בין x שהוא שייך למציאות , לבין X שזה מה שאנחנו מייצרים מ-x .

מה האבחנות (כסובל מפוסט טראומה וכד') עושות לנו כמובחנים. Looping effect או making uo people.

במובן הזה צריך להתרחק מהרלטיביזם. לא לשאול מהי הבניה חברתית אלא מה ברצוננו לחקור: האם לתאר קשר סיבתי או … השימוש בהבניה חברתית בא לעורר מודעות. עושים זאת ב-2 דרכים:

לרמוז שכמעט כל דבר בחיינו מובנה חברתי. אנחנו לא מכירים את הדבר עצמו אלא את הרושם שלנו מהדבר עצמו. אנחנו כן יכולים להבין את הקשר בין הדבר עצמו לבין המושג.

לוקלי, התמקדות ב-X מסויים: להדגיש את האספקטים החברתיים של X ולכן אנחנו מתמקדים בו.

האקינג מניח שהדבר עצמו קיים וגם המושג קיים.

הבנה של הקשרים בין x ל-X יעזרו לנו להבין תופעות.

הנחות על הבניה חברתית של X:

האופן שבו X מתקיים בהווה אינו נקבע ע"י הטבע. הוא אינו הכרחי. מה שיצר אותו הוא תהליכים חברתיים, הסטוריים, יחסי כח בין קבוצות. קונטינגנטי

X הוא דבר רע

היה לנו טוב יותר בלעדי X או אם הוא היה משתנה באופן רדיקלי.

מרבית העבודות שעוסקות בהניה חברתית עוברות דרך 1 ל-2 , למשל הפרוייקט הפוליטי. יכולות להיות מספר דרגות של מחוייבות לתזת ההבניה.

למשל: ג'נדר:

ג'נדר מובן חברתית

הוא רע

עדיף שלא יהיה – יותר יחסי כח בין גברים לנשים, ואפילו החלשת הנשים

נשים פליטות בקנדה:

נשים פליטות x

"נשים פליטות" X

מה מעניין אותנו ? הסבל של הנשים שהוא מובנה ? לא. הקטגוריה היא זו שמעניינת אותנו. ולא בהקשר של הנשים עצמן אלא כי יש מסד שלם שעוסק בזה: עו"ד, משרדים, חוקים, החלטות בית משפט, עתונות, מחנות לילדי פליטות … הרבה פרקטיקות שנבנות ונוצרות על בסיס המושג שנקרא "נשים פליטות". ואז כדי להוכיח שהן סובלות ועניות הן צריכות להמשיך ולתחזק את המושג הזה. זה ה-looping effect.

יש לחדד את המרחק בין הרעיון של "נשים פליטות" לבין הנשים עצמן. המושג נוצר במטריצה מורכבת של גורמים שונים. והסיווג כאשה כזו משנה את חייה. לכן אשה כזו תלמד לחיות את ההגדרה שלה, והופכת להיות משהו מובנה, וחיה את חייה בסטטוס המובנה.

למושגים יש כח פרפורמטיבי. המושג משנה אותנו. כאשר אנחנו מגדירים את "הכלכלה" "אומת הסטארטפ" אנחנו מעצבים את החברה, מעצבים את המציאות. הסיווג עצמו משנה.

האם התודעה היא זו אשר חשובה ואין דברים מעבר לזה ? התשובה של האקינג: לא. צריך להבחין בין הבניה חברתית לבין מהותנות.

הארגון כתרבות

מטפורת הארגון כתרבות היא השלכה של המושג ״תרבות״ כדפוס המשתקף במערכות הידע האידאולוגיה והערכים החברתיים, על הארגון, במטרה להפנות את תשומת הלב להיבטים של הפתחות חברתית בארגון. הארגון הוא כשלעצמו תופעה חברתית, ומושפע מהתרבות ממנו נבע. ארגון שצמח מתוך התרבות האמריקאית על שלל מאפייניה יהיה שונה באופיו מארגון שצמח מתוך התרבות היפנית, וזאת משום שישנה השתכה התנהגותית, בין ההתנהגות הנהוגה בחברה היפנית, יחסי המרות השונים, יחסי העובדים ה לזה, תפישת מציאות שונה לחלוטין, וזה יועתק אל המבנה החברתי התוך ארגוני בכל תרבות שונה.

עם זאת, מטפורת התרבות מציעה דרך ייחודית להתבוננות על ארגונים, ומציעה יכולת התערבות ועיצוב תרבות חדשה בתוך הארגון. היא מלמדת שהאתגר של בניית צורות ארגון וניהול הוא תלוי שינוי תרבותי, שינוי הלכי רוח, שאיפות, פרדיגמות, דימויים, אמונות ומשמעויות משותפות התומכים המציאות העסקית הקיימת ויוצרים את השפעה וכללי ההתנהגות הפנים ארגוניים.

ארגונים המכירים במטפורת התרבות ומשתמשים בתובנותיה בכחמה, בונים תרבות ארגונית מגובשת סביב מערכות משותפות של נורמות, ערכים ורעיונות היוצרות מוקד נאות לעשיית עסקים. לדוגמא, חברת IBM חרתה על דגלה את הסלוגן ״IBM פירושו שירות״ והחדירה את צורת חשיבה זו בקרב העובדים ובכך הצליחו לשפר את איכות השירות עבור הלקוחות. חברת hp קידמו את הרעיון ״מכרו זאת לצוות המכירות״, להפכו את עיקרון זה לערך בתרבות הארגונית של אנשי המכירות שלהם, כך הפעילו את צוות המוכרים לפעול לרצונם של המנהלים, בצורה איכותית יותר בשיטה זו.

יתרון עיקרי של מטפורת התרבות טמון בעובדה שהיא מפנה את תשומת לבנו למשמעות הסמלית הגלומה כמעט בכל היבט מתחומי החיים הארגוניים: היררכיה, כללים ושגרה ארגונית תוך השפעה על האידאולוגיה, הערכים, אמונות, שפה, טקסים, נורמות, ושאר הפרקטיקות החברתיות המעצבות את ההתנהלות בארגון. לאור מטפורת התרבות, אלו ניתנים לעיצוב מחדש, ובכך מקנים יכולת הבניית מציאות לאנשים בעלי תפקידי מפתח בארגון. לפיכך, משימשם העיקרית של מנהיגים ומנהלים היא יצירת מערכות נאותות של משמעות משותפת, שיוכלו להניע בני אדם לרתום את מאמציהם להשגת מטרות הארגון.

הבטים סוציאליסטים

שורשי התפיסות התאורטיות הן נוגעות לחקר הסוציולוגיה של מומחיות הינם דורקהיימיאנים-פרסוניאנים, שהקנו לתפיסה יסוד נורמטיבי שבכוחו לרסן את כוחות השוק והמנגנון הביורוקרטי. מאוחר יותר היסוד הנורמטיבי נזנח לטובת ניתוחים מיקרו-סוציולוגיים או מחקרים בעלי אוריאנטציה מרקסיסטית. לפי תפיסה זו, מקצועית היא תוצאה של הבנייה חברתית המשוקעת בהקשרים חברתיים ומוסדיים מקומיים ובאינטרסים הכרוכים בכך.

המושג ״הסוציולוגיה של המומחיות״ מתאר תפיסות בתוחם הסוציולוגיה של המקצועיות והמומחיות שמקורן בסוציולוגיה של המדע והטכנולוגיה. תפיסות אלו קורעות תיגר על תפיסת המקצועיות כייחוס חברתי בלבד ומנסה לבחון באופן ריאליסטי את התנאים המאפשרים יתר הבנה וביצוע טוב יותר ומהיר יותר של המשימות.

תיאוריות ״הסוציולוגיה של המומחיות״ נחלקות לשתי זרמים: קוגניטיבי ורישתי. הזרם הקוגניטיבי, רואה במומחיות ידע סמוי הנרכש בתהליך חיברות לקהילה מקצועית וכולל היכרות מעמיקה עם הפרקטיקות והכללים של התחום ועם פעילויות הרקע המאפשרות אותם. הזרם הרישתי, רואה את המומחיות כרשת, מבנה גמיש שקושר בין שחקנים, אובייקטים ופרקטיקות המעורבים יחדיו בהתמודדות עם בעיות ומשימות ספציפיות.

מצד אחד, התמקצעות והתמחות ניתפסו כאמצעי כדי לקדם את המטרות והערכים שלשמם קמו הארגונים, מצד שני, המחקרים בתחום לא התעלמו מהסכנות הטמונות בתהליכי ההתמקצעות, המלווים בייצור ובשיעתוק של היררכיות חברתיות באירגונים ובניטרול אופיים הדמוקרטי. כמו כן, ניתן כי אימוץ שיח פרופסיונלי בקרב פעילי הארגון, מעקר את המימד הפוליטי החיוני לקריאת תיגר על הסדר החברתי.

מחקרים הנוקטים בעמדה ביקורתית תופסים את תהליך ההתמקצעות בעיקר כמנגנון הפועל להגבל האפשרויות להשתתפות אזרחית והדרת סוגים שונים של ידע והשתתפות. אולם, אף שהגישה הביקורתית מספקת ארגז כלים תאורתיים לבחינת הסכנות שמעמידה המקצועיות לאוטונומיה של הארגונים וליכולתם ליצור שינוי חברתי, היכולת שלה לתפוס הבטים אחרים של המציאות מוגבלת מאד. היא מתבססת על תפיסה שרואה במקצועיות מנגנון שמייצר סגירות חברתית ועיקור יכולת לפעול עצמאית.

הסוציולוגיה של המומחיות מאפשרת לחקור ביטויים של מומחיות מחוץ לגבולותיהן המסורתיים של הפרופסיות, באמצעות בחינת הידע הסמוי הנדרש לקיום מומחיות ושל תהליכים היסטוריים בהם מתהוות רשתות מומחיות דינמית סביב בעיות מוגדרות. היא מייחסת חשיבות לגילויים מגוונים של חליפין, נתינה, נדיבות ואמון, בניגוד לניתוח הביקורתי, המספק בהיבטים שונים של הדרה ושליטה התורמים דווקא לסגירות.

השפעת הגיבוש לקורס טייס על החברה בישראל

הגיבוש לקורס טיס מלווה בחוסר ודאות ולחץ (פיזי ונפשי) הנחת היסוד כי בתרבות ארגונית זו נמצא המפתח לאבחון אופיו האמיתי של האדם. לשם כך עוצבה סביבה ארגונית שיוצרת תנאים קשים מבחינה פיזית ופסיכולוגית. במסגרת הגיבוש החניכים חיים במאהל בתנאי שדה, ללא מקלחות, עם שינה קצובה (במופרעת לעתים בהקפצות), אוכל קצוב, ללא קשר עם העולם הסובב ובאווירה מתמדת של חוסר וודאות. לאורך כל הגיבוש שומר הסגל על יחס מרוחק.

כל הנאמר עד כה היה עד לשנת 1994, בשנה זו בג״ץ כפה על צה״ל את כניסתן של נשים לגיבוש קורס טיס. כל מחקר שעוסק בשילוב (במקרה זה, נשים) מעוניין לבחון את הגורמים המשפיעים עליו. יש לציין שבמחקר זה לא מתיימרים לבדוק את הצלחת השילוב, מאחר שהגדרת ההצלחה היא עניין שבשיפוט ותלויה בקריטריונים של המגדיר (היינו חייל האוויר). אחוזי ההצלחה של הנשים היו נמוכים מאלה של הגברים.

חיל האוויר אמנם התגייס למשימה של שילוב נשים, אך אם הסוציאליזציה והמיון המשיכו להיעשות בהתאם לתרבות הגברית המסורתית ובידי גברים, הרי שבמונחים ארגוניים שילוב זה הוא בגדר שינוי ממעלה ראשונה, שלומר תפעולי וטכני, ואינו מלווה בשינוי ממעלה שנייה, היינו ערכי ומהותי.

כפי שתיאר מפקד בבית הספר לטיסה: ״את המדיניות להשתלבות החניכות בקורס טיס ניתן לסכם במשפט אחד: שוויון זכויות וחובות מלא, ויותר לא מדברים על זה״. אך מדיניות מוצהרץ זו לוותה בעמימות ובכפילות: השאיפה היא ״שוויון זכויות וחובות מלא״, אבל כפי שנראה להלן, ברור ומקובל היה שיבוצעו התאמות לגבי נשים, כגון במגורים, במאמצים פיזיים ובעקרונות מיון. ״יותר לא מדברים על זה״ מבטא את השאיפה הארגונית לשקט תקשורתי ותעשייתי, על אף, ואולי בגלל, העניין הרב שעורר תהליך ההשתלבות של נשים מבחינה ציבורית, תקשורתית וצה״לית. המדיניות המוצהרת בבית ספר לטיסה שאפה להתייחס להשתלבות החינוכית כעניין ש״עושים אותו ולא מדברים עליו״.

בהיבט של המאמצים הפיזיים היה ברור שהדרישה מנשים ומגברים צירכה להיות שונה. הגיבוש למשל בנוי באופן מסורתי סביב מאפייני הגוף הגברי, כשהעומסים והמאמצים מוגדרים לפי יכולות של גברים. לכן הוחלט לתת לנשים הקלות במאמצים הפיזיים, הן בגיבוש והן בקורס כולו, וזאת בתיאום עם מחלקת כושר קרבי של צה״ל שאישרה את תכנית האימונים ואת סרגל המאמצים לשנים.

הרציונליזם כרעיון שבראשיתו היה פורץ דרך, שבר את מוסכמות הדת, ניפץ את הבורות, ועודד את צמיחת המדע והתבונה. אולם התרחשה תפנית בשימוש ברציונליזם, כשהחלה להיווצר הפרדה בין המדע לערכים, כך שהמדענים איבדו ראייה ערכית והחלו לחקור התנהגות אנושית של עובדים ללא תהיה בעצם הלגיטימיות של הקונספט בו מצויים ופועלים העובדים.

המעסיקים תמיד חיפשו דרך להגדלת רווחים והגדלת שליטתם על הכוח העבודה. עם עידן הרציונליזם, אלו החלו בשימוש בכלים רציונליים בארגון, תוך בחינת העבודה במונחים של יעילות, תכנון, ביטול השרירותיות וקבלת החלטות מסודרת. לגישה זו היו מספר השלכות. ניתן ללמוד משיטת הניהול המדעי של טיילור (רציונליזם מדעי) שהתוצאה היא שהעובד הורגל שלא לחשוב חשיבה עצמאית, משום שקיבל הנחיות מלמעלה ואין הוא נצרך להשתמש במוחו ולהפעיל את האינטואיציה או רגשות עצמאיים. כלומר, גישה רציונלית זו דווקא יצרה בורות אצל העובדים.

בנוסף, בהתאם לשאיפתם של המעסיקים, הגישה הרציונלית בארגון הביאה לריכוז הכוח והשליטה בראש הפירמידה של הארגון, המכתיב את המדיניות, אופן העבודה והלך הרוח. כך גם השימוש בביורוקרטיה, שמטרתה על פי וובר ליצור דיוק ובהירות, כשיטה יעילה ואוניברסלית, אפשרה למעשה התנהגות סודית ושרירותית מצד המעסיקים כלפי העובדים, דבר שהוליד תחושת ניכור, זרות, חוסר התמצאות וכתוצאה מכך גם נחיתות.

הרציונליות אינה רק אידאולוגיה המאפשרת שליטה, אלא גם אמצעי המאפשר לאליטה של הניהול לשמר את גבולותיה. ניתן להדגים זאת בתיאור חסימת כניסתם של מיעוטים למקצועות הניהול, הנתפש כנחלתם של גברים לבנים. שיעור הנשים המתמנות לתפקידי ניהול הולך וקטן ככל שעולים בהיררכיה.

סוגייה זו מתכתבת עם מאמרם של צור ורז אודות כניסת נשים לקורס טיס, המהווה דוגמה למימוש בפועל של דברי שנהב במאמרו. גם צה״ל מתנהל בגישת הניהול המדעי, ומאופיין בבידול מגדרי מובהק. דמות המנהל כדמות המפקד, נתפשת כגברית, ומקומן של הנשים נתון תחת סטריאוטיפים מגדריים, שאף על פי שקיים הניסיון להתאים את המערכת לקליטת נשים, באופן שורשי ומהותי המנגנון הצה״לי הוא רציונלי, גברי, המקפיד לשמר את גבולות האליטה הפיקודית ככזו.